החלטה בתיק רע"א 6606/05

           בין המבקשת והמשיב מס' 1 (להלן: הבנק) התקיימה התדיינות קודמת בגינה ניתן במחצית שנת 2000 צו פינוי כנגד המבקשת מכוח מימוש משכון. במסגרת הליכי מימוש המשכון, פונתה המבקשת מדירתה בחודש מאי 2000. לאחר הפינוי, אפשר הבנק למבקשת לחזור לדירתה והצדדים כרתו ביניהם הסכם, לפיו לקחה על עצמה המבקשת התחייבויות שונות, לרבות פריסה מחודשת של תשלום חובה לבנק. ההסכם מיום 11.10.00 אושר על-ידי ראש ההוצאה לפועל וקיבל תוקף של החלטה ביום 31.10.00 (להלן: הסכם הפריסה).

           אין מחלוקת, כי המבקשת הפרה את הסכם הפריסה ומשכך פנה הבנק בבקשה מחודשת לראש ההוצאה לפועל.

           ביום 24.3.03 הורתה ראש ההוצאה לפועל על פינויה של המבקשת מהדירה. וכך קבעה בהחלטתה:

"תיק הוצל"פ זה נפתח בשנת 1999 ובעקבות הסדר תשלומים לסילוק חוב הפיגורים בהלוואה, השיב כונס הנכסים את החזקה בנכס לחייבת, לאחר שביצע צו לפינוי הנכס. החייבת בבקשתה מודה כי לא עמדה באופן דווקני בקיומו של הסכם התשלומים ואף מבקשת לקבוע תשלומים חודשיים בסף 2000 ש"ח בחודש. סעיף 4 להסכם התשלומים מאפשר לזוכה להמשיך בהליכי המימוש, במידה והחייבת לא תעמוד באחד התשלומים במלואו ובמועדו. בהתאם לתגובת כונס הנכסים החייבת צברה יתרת חוב פיגורים בסך העולה על 199,000 ש"ח.

לא ברור לי מה היא העילה שבדין לעיכוב הליכי הפינוי.

הימנעותו של הזוכה, עד היום, מלהמשיך בהליכי המימוש למרות הפרות חוזרות ונשנות של הסכם התשלומים, אינה עילה לעיכוב הליכי המימוש עתה משהחליט הזוכה כי נתן לחייבת מספיק הזדמנויות להדביק את הפיגור בתשלומים...". 

           ראש ההוצאה לפועל לא קיבלה את בקשת המבקשת לעכב את הליכי הפינוי וקבעה המועד לפינוי.

           על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           בפני בית-המשפט המחוזי, טענה המבקשת, כי לא נמסרה לה אזהרה, למרות שניתן צו פינוי ביום 10.2.03, אשר נקבע לביצוע ביום 31.3.03. לטענתה, הסכם הפריסה נכפה עליה, בעיקר בכל האמור לגבי חידוש ההליכים ללא התראה. כמו-כן, טענה המבקשת, כי הבנק לא דרש את ביצוע הסכם הפריסה, למרות שהמבקשת שילמה, מעת לעת, תשלומים בחסר, מאחר שלטענתה, הבנק המתין להפרת ההסכם, על-מנת שיוכל להסתמך על האמור בסעיף 4 להסכם הפריסה. המבקשת טענה, כי עשתה כל מאמץ על-מנת לשאת בתשלומים על-פי הסכם הפריסה בסכום של 3,000 ש"ח לחודש, אולם בשל יכולתה הכלכלית הירודה, הצליחה לשלם כל חודש רק סכום של 2,000 ש"ח. עוד טענה המבקשת, כי הליכי הכינוס כרוכים בהוצאות ניכרות, ערך הדירה ירד בכ- 40% בשל ירידת ערך הנדל"ן בארץ ומשכך אין כל תועלת בהליכי הכינוס.  

           הבנק, מצידו, דחה את טענות המבקשת כולן וטען, כי המבקשת הפרה את הסכם הפריסה שנכרת עמה.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) דחה, ביום 9.6.05, את הערעור בקובעו, כי לא היה כל פסול בפעולותיו של הבנק, אשר פעל על-פי עקרונות הסדר הפריסה ומשהמבקשת לא עמדה בתנאיו.

           אשר לטענת המבקשת, לפיה לא נשלחה לה כל אזהרה והודעת פינוי, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אזהרה נשלחה למבקשת עוד בשנת 2000 ואין צורך במשלוח אזהרה נוספת. שכן, הפינוי נקבע ליום 31.3.03 והודעה על כך נמסרה למבקשת, גם לשיטתה, מבעוד מועד. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 24.3.03 תעמוד על כנה בכל ענייניה למעט מועד הפינוי הנקבע ליום 1.9.05.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזרה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי ובמסגרתה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, ואילו הבנק תמך יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וביקש לדחות את בקשת רשות הערעור.  

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה וכן בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           במקרה דנן, כבר הוצא בזמנו צו פינוי כנגד המבקשת והיא פונתה מדירתה. לאחר פינויה, נחתם בינה לבין הבנק הסכם פריסת תשלומים, אשר קיבל תוקף של החלטה על-ידי ראש ההוצאה לפועל. רק לאחר שנים מחתימתה על הסכם הפריסה, כאשר נאלץ הבנק לחדש את הליכי הפינוי, העלתה המבקשת טענה, לפיה חתמה על הסכם הפריסה מתוך כפייה, אילוץ ולחץ. יתרה מכך, המבקשת, כאמור, הודתה בהפרת הסכם הפריסה שכרתה עם הבנק.

           יש לציין, כי גם כעת, המבקשת אינה מעלה בפני כל טענה רצינית של ממש כנגד פינוי הנכס ולכן דין טענותיה להידחות.

           משלא עמדה המבקשת בהסכם הפריסה שכרתה עם הבנק והפרה אותו, נראה לי, כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי - לפיה לא היה כל פסול בפעולותיו של הבנק אשר פעל על-פי עקרונות הסדר הפריסה - בדין יסודה.

           מעבר לדרוש יוער, כי עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות. הבקשה למתן רשות ערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשת לא הצביעה על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).   

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.